המקרה הטרגי של ליאם ז"ל, שנרצח על ידי אמו סיגל יאנה איציקוביץ, אינו מקרה בודד. הוא מצטרף לשורה ארוכה של מקרי פיליסייד (רצח ילדים על ידי הוריהם, Filicide) בישראל, שמעלים שאלות קשות על תפקוד מערכת הרווחה, הבריאות והמשפט.
פיליסייד – רצח ילדים בידי אמהות, נתונים ממחקר שנערך על ידי ניצב משנה בדימוס אבי דוידוביץ בשנת 2018 חושפים תמונה מטרידה: בין השנים 1990 ל-2017 אותרו 217 מקרי פיליסייד בישראל, ממוצע של 8.3 מקרים בשנה . ( למחקר המלא של אבי דבידוביץ' – לחץ כאן.).
מתוכם, 65% בוצעו על ידי אמהות ו-35% על ידי אבות. הנתונים הללו, יחד עם המקרה של הרוצחת יאנה איציקוביץ, מצביעים על כשל מערכתי חמור שדורש בדיקה דחופה.
הנתונים המטרידים: פיליסייד בישראל
מחקרו של דוידוביץ חשף כי ב-72% ממקרי הפיליסייד שבוצעו על ידי אמהות, האימהות סבלו מדיכאון. ב-38% מהמקרים, האימהות אובחנו עם הפרעה נפשית, ו-55% מהן חוו דיכאון לאחר לידה. למרות שמשרד הרווחה ידע על מרבית המקרים הללו, המערכת כשלה שוב ושוב במניעת הטרגדיות.
השאלה הגדולה היא: איך ייתכן שמערכת הרווחה, שאמורה להגן על ילדים בסיכון, ממשיכה להכשל במקרים כל כך רבים? מדוע לא נלקחו צעדים מחמירים יותר כדי להרחיק ילדים מהורים מסוכנים, במיוחד כאשר קיימות עדויות ברורות לסיכון?
המקרה של יאנה איציקוביץ: כתובת על הקיר
במקרה של הרוצחת יאנה איציקוביץ, הכתובת הייתה על הקיר כבר בשנת 2018, כשליאם ז"ל היה תינוק. באותה שנה, איציקוביץ איימה לקפוץ מגג בניין בירושלים כשהיא מחזיקה את בנה בידיה.
אירוע זה היה אמור להדליק נורות אזהרה אדומות במערכת הרווחה, אך למרות זאת, ליאם הושאר בידיה. מדוע?
האם משרד הרווחה העדיף להשאיר את הילד בידי אם מסוכנת, ולא להעבירו לידי אביו?
האם מדובר בהטיה מגדרית נגד גברים, כפי שמצביעים הנתונים?
הטיה מגדרית במערכת הרווחה?
הנתונים מראים כי 89% מהעובדות הסוציאליות בשירותי הרווחה הן נשים. האם העובדה הזו יוצרת הטיה מגדרית נגד גברים? האם יש כאן מיזאנדריה סמויה, שמשפיעה על ההחלטות של מערכת הרווחה?
שאלות אלו צריכות להיבדק לעומק, שכן במקרה של יאנה איציקוביץ, ייתכן שההחלטה להשאיר את ליאם עם אמו, למרות הסימנים המסוכנים, נבעה מהטיה כזו.
כישלון מערכתי: איפה היה משרד הרווחה?
המקרה של איציקוביץ הוא תזכורת כואבת לכך שלעיתים רבות מידי המערכות שאמורות להגן על החלשים ביותר בחברה – כושלות.
למרות האירוע ב-2018, משרד הרווחה לא פעל בנחרצות כדי להגן על ליאם ז"ל. השאלה היא מדוע. האם מדובר במחסור בתקציב? בהטיה מגדרית? או אולי בחוסר רצון להתערב במשפחות, גם כאשר יש סימנים ברורים לסכנה?
מה עכשיו?
המקרה של יאנה איציקוביץ וליאם ז"ל חייב להוביל לבדיקה מעמיקה של תפקוד מערכת הרווחה והמשפט בישראל.
יש לשאול שאלות קשות על האופן שבו מתקבלות החלטות בנוגע לקטינים בסיכון, ועל ההטיות המגדריות שעלולות להשפיע על החלטות אלו. מעבר לכך, יש לפעול כדי למנוע מקרים דומים בעתיד, ולבחון מחדש את המדיניות של משרד הרווחה בנוגע להעברת קטינים לידי אימהות מסוכנות.
המקרה של ליאם ז"ל הוא תזכורת כואבת לכך שלעיתים המערכות שאמורות להגן על החלשים ביותר בחברה – כושלות. והפעם, הכישלון עלה בחייו של תינוק חף מפשע. יש לפעול באופן מיידי כדי לתקן את הכשלים הללו, ולמנוע את המקרה הבא.
אלימות נשים בישראל 