תגית: מציאות ממוגדרת

בשנים האחרונות מתגלים מדי חודש מקרים של גננות וסייעות שמתעללות באכזריות בפעוטות. הציבור מזדעזע, התקשורת מדווחת, אבל משהו מוזר קורה: אף אחד לא אומר במפורש "נשים אלימות".

במקום זאת משתמשים בביטויים כמו "גננת שביצעה מעשי אלימות", "התנהגות לא מקצועית", "היא קורבן".

נשים אלימות שפעלו כגננות

הנתונים ברורים: בשנת 2024 נפתחו 64 תיקים על התעללות בגני ילדים, ב-2023 היו 160 תיקים, ובשנת לימודים אחת נפגעו 830 ילדים. המתעללות, האלימות – נשים.

גננות ומטפלות אלימות – הרשימה השחורה

גננות ומטפלות אלימות – הרשימה השחורה

למה? מדוע החברה הישראלית מסרבת להכיר בעובדה שמדובר בנשים אלימות שמצאו בגני ילדים מקום נוח לבטא את האלימות שלהן?

כשגבר מתעלל בילדים, הציבור מיד מזהה: "גבר אלים". כשאישה מתעללת בעשרות ילדים, פתאום זה הופך להיות "בעיה מקצועית" או "כשל במערכת". למה?

הטאבו: מדוע לא אומרים נשים אלימות

התקשורת והציבור נמנעים מלהגיד "אישה אלימה התעללה בילדים". במקום זאת: "גננת ביצעה מעשי אלימות". המילה "גננת" יוצרת ריחוק מהאישה עצמה – כאילו המקצוע הוא שביצע את המעשה.

כשגבר אלים, הסיבה היא "נטיות אלימות". כשאישה אלימה, הסיבות הן: "היא קורבן", "לחץ בעבודה", "חוסר הכשרה", "תנאים קשים", "שכר נמוך". כל דבר חוץ מהעובדה שמדובר באישה אלימה.

אם גבר מתעלל בילדים בגן, מיד בודקים גם את הילדים שלו בבית. אם אישה מתעללת בעשרות ילדים בגן – אף אחד לא בודק את הילדים שלה בבית. למה? כי החברה מסרבת לקבל שאם אישה אלימה כלפי ילדי זרים, היא עשויה להיות אלימה גם כלפי ילדיה שלה.

קורבנוּת מתמדת, גם לאחר הרשעה, הנרטיב נשאר זהה. התמקדות ב"תנאים קשים בעבודה", "חוסר הכשרה", "לחץ נפשי" – כל דבר שמחזיר את האישה האלימה למעמד של קורבן במקום עבריינית.

מחיר ההכחשה

כל עוד לא מכירים בקיומן של נשים אלימות, לא מפתחים כלים לזהות אותן לפני שהן מגיעות לגני ילדים.

הענישה לנשים אלימות בגני ילדים היא לרוב מקלה. חודשי מאסר בודדים למאות מקרי התעללות ותקיפה.

אם לא בודקים את הילדים של נשים אלימות בבית, מאבדים הזדמנות להגן על קורבנות נוספים.

כל עוד החברה מתכחשת לקיומן של נשים אלימות, התופעה תמשיך להתרחש.

קעקוע השקר הפמיניסטי

האג'נדה הפמיניסטית הטמועה בחברה הישראלית מונעת הכרה באלימות נשית. לפי תפיסה זו, נשים לא יכולות להיות אלימות מטבען – הן תמיד קורבנות של נסיבות חיצוניות. זהו שקר מסוכן ומזיק.

אישה אלימה היא תמיד קורבן"
כל פעם שאישה נתפסת מתעללת בילדים, מיד מחפשים את הטראומה שלה. "בטח פגעו בה בילדות", "בטח סבלה מאלימות", "בטח חיה בלחץ". תמיד יש הסבר שהופך אותה מעבריינית לקורבן.

נשים אלימות רק בגלל לחץ חיצוני
ההסבר התמידי: "תנאי עבודה קשים", "שכר נמוך", "הרבה ילדים מעט מטפלות". כאילו רק נשים חוות לחץ בעבודה וכאילו לחץ מצדיק אלימות כלפי תינוקות.

המציאות: מאות אלפי נשים עובדות באותם תנאים ולא מתעללות בילדים. האלימות אינה תוצאה של לחץ אלא של אישיות אלימה.

השקר השלישי: "נשים זקוקות להבנה, לא לענישה"
כשנשים אלימות נתפסות, הקריאה היא תמיד ל"טיפול", "תמיכה", "הבנה". כאילו אלימות כלפי תינוקות היא מחלה שצריכה טיפול ולא פשע שדורש ענישה.

המסוכנות של השקר
השקר הפמיניסטי לא רק מונע הכרה באלימות נשית – הוא גם מעודד אותה. כשאישה יודעת שהחברה תמיד תמצא לה הסבר ותשפוט אותה בקלילות, מה מרתיע אותה מאלימות?

גבר אלים vs אישה אלימה

דמיינו שכל המקרים שפורטו ברשימה השחורה היו מבוצעים על ידי גברים. האם היו אומרים "המורה ביצע מעשי אלימות" או "גבר אלים התעלל בילדים"? האם ההסברים היו "לחץ בעבודה" או "נטיות אלימות"? האם לא היו בודקים את הילדים בבית?

התשובות ברורות. כשמדובר בגברים, החברה מזהה אלימות גברית. כשמדובר בנשים, החברה מתחמקת להסברים חיצוניים.

מה עושים?

הגיע הזמן לקרוא לדברים בשמם: מדובר בנשים אלימות שמצאו בגני ילדים סביבה נוחה לביטוי האלימות שלהן. ההכרה הזו אינה "שנאת נשים" – היא נחוצה כדי להגן על ילדים.

כל עוד נמשיך ליצור ריחוק פיקטיבי בין "אישה אלימה" ל"גננת אלימה", כל עוד נמשיך לחפש תירוצים ל"קורבנות" של נשים אלימות, נמשיך לשלם במטבע של פעוטות מוכים.

השינוי הנדרש:

1. להפסיק את השקר הפמיניסטי – אישה אלימה אינה קורבן של נסיבות, יש נשים אלימות.
2. ענישה שווה – אישה שמתעללה בעשרות ילדים צריכה לקבל עונש זהה לגבר שביצע עבירה זהה.
3. בדיקת ילדיהן – כשאישה נתפסת מתעללת בילדי זרים, חובה לבדוק את הילדים שלה בבית.
4. זיהוי מוקדם – לפתח כלים לזיהוי נטיות אלימות בנשים לפני הגעתן לגני ילדים.
5. שפה ישירה – להפסיק לומר "גננת ביצעה מעשי אלימות" ולהתחיל לומר "אישה אלימה תקפה ילדים".

הילדים ראויים להגנה טובה יותר מהטאבו החברתי ומהאג'נדה הפמיניסטית.

הפתרון מתחיל בהכרה: יש נשים אלימות. חלקן עובדות בגני ילדים. זה עובדה, לא דעה. והעובדה הזו דורשת התמודדות ישירה ואמיצה – ללא תירוצים פמיניסטיים.

אבות למען צדק.

מאמר: אבות למען צדק

ביום 3/6/2025 ניתן גזר הדין הנחשב לאחד החמורים ביותר נגד נשים אלימות בגני הילדים. אורלי דוידוביץ' ובתה דניאל ליבוביץ' מגן "לולי של אורלי" בפתח תקווה נידונו ל-8 ו-11 שנות מאסר בהתאמה, בגין יותר מ-200 מקרי התעללות ואלימות קשה כלפי 14 פעוטות חסרי ישע.

היקף הפגיעה בפעוטות מזעזע במלוא מובן המילה: אורלי דוידוביץ' הורשעה ב-72 עבירות של התעללות ותקיפה, ובתה דניאל ב-156 עבירות.

שתיהן נצפו בתיעוד בפרק זמן יחסית קצר מבצעות מעשי אלימות חמורים שכללו מכות, הטחות, סטירות, טלטול, משיכות בשיער, קשירות ממושכות לטרמפולינה, דחיפות והנפות באוויר – כנגד פעוטות בני שנה עד שלוש.

התקשורת מיהרה לכנות זאת "הענישה החמורה ביותר שהוטל עד היום בפרשה של אלימות והתעללות על-ידי גננות".

ואולם, מעבר לגזר הדין עצמו, מתגלה תמונה מורכבת ומטרידה של הטיה מגדרית שמאפיין את האכיפה והענישה בנשים פוגעות לעומת גברים פוגעים. החמלה החברתית שמקבלות נשים הפוגעות בילדים, לעומת הקשיחות והחוסר רחמים שמופנים כלפי גברים באותן נסיבות, חושפת פן נוסף של אי השוויון המגדרי בחברה הישראלית – פן שמותיר אלפי ילדים חסרי הגנה מתחת לידיהן של נשים אלימות.

הסטטיסטיקות מדברות בעד עצמן. על פי נייר העמדה של אבות למען צדק שהוגש לוועדת החינוך של הכנסת בנושא – עלייה במקרי ההתעללות במעונות היום ובגני הילדים, הפכה למגיפה אמיתית שכוללת למעלה מ-2,000 מקרי פגיעה מתועדים בשנים האחרונות.

המציאות הנחשפת קוראת תיגר על התפיסה המקובלת על טבען החומל של כל הנשים: אילנה קובר עם 360 מקרי פגיעה מתועדים, רואן עבדאלחי עם 350 מקרים, צוות גן בימבה בחולון עם 300 מקרים, אילנה סוויסה עם 240 מקרים, ועוד עשרות שמות של נשים שהפכו את מקום שאמור להיות המוגן ביותר עבור ילדים קטנים לזירת אימה ואלימות.

אך התמונה הקשה הזו מחווירה לעומת התופעה המושתקת והמוכחשת ביותר בחברה הישראלית: פיליסייד – רצח ילדים על ידי הוריהם. מחקר שנערך על ידי ניצב משנה בדימוס אבי דוידוביץ בשנת 2018 חושף תמונה מטרידה: בין השנים 1990 ל-2017 אותרו 217 מקרי פיליסייד בישראל, ממוצע של 8.3 מקרים בשנה. הנתון המזעזע ביותר: 141 אמהות רוצחות שוחררו ללא משפט בטיעוני חוסר אחריות למעשיהן.

המקרה הטרגי של ליאם ז"ל, שנרצח על ידי אמו סיגל יאנה איציקוביץ, מדגים את כשל המערכת בצורה קיצונית. הכתובת הייתה על הקיר כבר בשנת 2018, כשליאם היה תינוק ואיציקוביץ איימה לקפוץ מגג בניין בירושלים כשהיא מחזיקה את בנה בידיה. אירוע זה היה אמור להדליק נורות אזהרה אדומות במערכת הרווחה, אך למרות זאת ליאם הושאר בידיה במקום להעביר אותו לאביו. ביוני 2025 איתי שמאי בן ה-13 נרצח על פי החשד על ידי אמו ולאחר מכן התאבדה. במרץ 2024 נעצרה קוראל שוורצבלט מבאר שבע בחשד לרצח בנה הפעוט לאחר שלכאורה הרעיבה אותו למוות. במאי 2023 תינוק נרצח על ידי אמו שלאחר מכן שמה קץ לחייה.

בכל המקרים הללו, הדפוס חוזר: נשים רוצחות זוכות לטיפול רחמני גם בציבוריות גם אם שלחה יד בנפשה, המתבסס על טיעוני חוסר שפיות, דיכאון או מצוקה נפשית.

האם ניתן להעלות על הדעת שגבר או אב שיהרוג את ילדיו יזכה לאותה הבנה חברתית ומשפטית? התשובה ברורה: לא.

מציאות ממוגדרת אותה דקירה כותרת אחרת

אולם מעבר לנתונים הקשים, השאלה המטרידה ביותר נוגעת ליחס המקל נגד נשים אלימות, בתקשורת ובמערכת המשפט בתופעה זו. כאשר אנו בוחנים את השיח הציבורי סביב מקרי האלימות של הגננות, מתגלה דפוס מדאיג של חיפוש הצדקות, הסברים ו"נסיבות מקלות". התקשורת מיהרה לחפש סיבות: עומס עבודה כבד, לחץ פסיכולוגי, מחסור בכוח אדם, תנאי עבודה קשים. כאילו שכל אלה יכולים להצדיק, ולו במעט, את ההתעללות השיטתית בפעוטות חסרי ישע.

בעוד שגבר הפוגע בילדים זוכה ובצדק באופן מיידי לגינוי נחרץ וללא הסתייגויות, נשים פוגעות זוכות לטיפול רחמני יותר שכולל חיפוש אחר נסיבות מסביבות ומקלות.

הציבור, התקשורת ואף מערכת המשפט נוטים לייחס את מעשיהן של נשים פוגעות לגורמים חיצוניים – כאילו שאין להן בחירה אמיתית במעשיהן.

דפוס זה של חמלה מוגזמת נובע מסטריאוטיפ חברתי עמוק השורש שרואה בנשים "מטפלות טבעיות" שפועלות מתוך אינסטינקט של הגנה וטיפוח. כאשר נשים חורגות מהתפקיד החברתי המצופה מהן ופוגעות בילדים, החברה מתקשה להתמודד עם הדיסוננס הקוגניטיבי הנוצר.

התגובה הטבעית היא לחפש הסברים חיצוניים שיבהירו כיצד "נשים טובות" הפכו לפוגעות, במקום להכיר בעובדה שגם נשים עלולות להיות אלימות ואכזריות בדיוק כמו גברים. וכל זאת, עוד לפני הדיון על השפעת האג'נדה הפמיניסטית על תהליכים בחברה.

הכשל המערכתי מעמיק עוד יותר כאשר אנו בוחנים את הטיפול המעשי בתופעה. במקרים רבים, הענישה מקלה משמעותית מהמתחם הקבוע בחוק, והפרקליטות נוטה להגיע להסדרי טיעון מקלים אף במקרים של מאות פגיעות מתועדות.

התוצאות הטרגיות של חמלה מוגזמת זו באות לידי ביטוי לא רק במקרים הקיצוניים שזוכים לחשיפה תקשורתית, אלא בסבל השותק של אלפי ילדים שחיים באימה מתמדת בגני הילדים שלהם.

בשנת הלימודים הנוכחית התקבלו 2,129 פניות בעמותת "מטה המאבק למען הילדים" בין ספטמבר לדצמבר 2024 בלבד המעידות יותר מכל על אובדן האמון.

ההשלכות כוללות נזק מתמשך להתפתחותם הרגשית והקוגניטיבית של הילדים, אובדן אמון , ועלויות כלכליות כבדות למשפחות הנאלצות לספק טיפול נפשי לקטינים ולחפש חלופות חינוכיות.

השאלה המרכזית שעולה מניתוח זה אינה האם הענישה שניתנה לגננות מפתח תקווה צודקת או לא – שכן מעשיהן היו מזעזעים וראויים לענישה חמורה יותר.

השאלה היא האם החברה הישראלית מוכנה להתמודד עם האמת הקשה שגם נשים עלולות להיות פוגעות אכזריות, ולטפל בהן באותה נחישות ובאותה חוסר סובלנות שהיא מפגינה כלפי גברים פוגעים.

הדרך לשינוי חייבת להתחיל בהכרה בכך שאלימות היא אלימות, ללא קשר למגדר המבצע אותה. על החברה הישראלית להפסיק לחפש הצדקות והסברים כאשר מדובר בנשים פוגעות, ולהתייחס אליהן באותה רצינות ובאותה קשיחות שהיא מפגינה כלפי גברים פוגעים. רק כך ניתן יהיה להגן באמת על הילדים החסרי ישע שמופקדים בידי המערכת החינוכית.

הילדים הישראליים זכאים להגנה שוויונית מפני אלימות, ללא קשר למגדר הפוגע. הגיע הזמן שהחברה הישראלית תפסיק להסתתר מאחורי סטריאוטיפים מגדריים מיושנים ותתמודד עם האמת: המגיפה של אלימות נשים בגני ילדים אינה תוצר של "נסיבות קשות" או "לחץ מקצועי" – היא תוצר של כשל מערכתי בטיפול בנשים פוגעות.

עד שלא נשנה את השיח הציבורי ונתחיל לראות בנשים אלימות מה שהן באמת – פוגעות שיש לעצור אותן ולהרחיק אותן מילדים – המחזור הטרגי הזה ימשיך להשתלשל, ועוד ילדים רבים ישלמו את המחיר.

אבות למען צדק קוראים לשינוי יסודי בגישה החברתית והמשפטית כלפי נשים פוגעות.

הענישה חייבת להיות שוויונית, המניעה חייבת להיות יעילה, והשיח הציבורי חייב להפסיק לחפש תירוצים להתנהגות בלתי מתקבלת על הדעת.

רק כך נוכל להבטיח שילדינו יהיו מוגנים באמת, ללא קשר למגדר מי שאמור לדאוג להם.

אבות למען צדק