החמלה החברתית כלפי נשים אלימות

מאמר: אבות למען צדק

ביום 3/6/2025 ניתן גזר הדין הנחשב לאחד החמורים ביותר נגד נשים אלימות בגני הילדים. אורלי דוידוביץ' ובתה דניאל ליבוביץ' מגן "לולי של אורלי" בפתח תקווה נידונו ל-8 ו-11 שנות מאסר בהתאמה, בגין יותר מ-200 מקרי התעללות ואלימות קשה כלפי 14 פעוטות חסרי ישע.

היקף הפגיעה בפעוטות מזעזע במלוא מובן המילה: אורלי דוידוביץ' הורשעה ב-72 עבירות של התעללות ותקיפה, ובתה דניאל ב-156 עבירות.

שתיהן נצפו בתיעוד בפרק זמן יחסית קצר מבצעות מעשי אלימות חמורים שכללו מכות, הטחות, סטירות, טלטול, משיכות בשיער, קשירות ממושכות לטרמפולינה, דחיפות והנפות באוויר – כנגד פעוטות בני שנה עד שלוש.

התקשורת מיהרה לכנות זאת "הענישה החמורה ביותר שהוטל עד היום בפרשה של אלימות והתעללות על-ידי גננות".

ואולם, מעבר לגזר הדין עצמו, מתגלה תמונה מורכבת ומטרידה של הטיה מגדרית שמאפיין את האכיפה והענישה בנשים פוגעות לעומת גברים פוגעים. החמלה החברתית שמקבלות נשים הפוגעות בילדים, לעומת הקשיחות והחוסר רחמים שמופנים כלפי גברים באותן נסיבות, חושפת פן נוסף של אי השוויון המגדרי בחברה הישראלית – פן שמותיר אלפי ילדים חסרי הגנה מתחת לידיהן של נשים אלימות.

הסטטיסטיקות מדברות בעד עצמן. על פי נייר העמדה של אבות למען צדק שהוגש לוועדת החינוך של הכנסת בנושא – עלייה במקרי ההתעללות במעונות היום ובגני הילדים, הפכה למגיפה אמיתית שכוללת למעלה מ-2,000 מקרי פגיעה מתועדים בשנים האחרונות.

המציאות הנחשפת קוראת תיגר על התפיסה המקובלת על טבען החומל של כל הנשים: אילנה קובר עם 360 מקרי פגיעה מתועדים, רואן עבדאלחי עם 350 מקרים, צוות גן בימבה בחולון עם 300 מקרים, אילנה סוויסה עם 240 מקרים, ועוד עשרות שמות של נשים שהפכו את מקום שאמור להיות המוגן ביותר עבור ילדים קטנים לזירת אימה ואלימות.

אך התמונה הקשה הזו מחווירה לעומת התופעה המושתקת והמוכחשת ביותר בחברה הישראלית: פיליסייד – רצח ילדים על ידי הוריהם. מחקר שנערך על ידי ניצב משנה בדימוס אבי דוידוביץ בשנת 2018 חושף תמונה מטרידה: בין השנים 1990 ל-2017 אותרו 217 מקרי פיליסייד בישראל, ממוצע של 8.3 מקרים בשנה. הנתון המזעזע ביותר: 141 אמהות רוצחות שוחררו ללא משפט בטיעוני חוסר אחריות למעשיהן.

המקרה הטרגי של ליאם ז"ל, שנרצח על ידי אמו סיגל יאנה איציקוביץ, מדגים את כשל המערכת בצורה קיצונית. הכתובת הייתה על הקיר כבר בשנת 2018, כשליאם היה תינוק ואיציקוביץ איימה לקפוץ מגג בניין בירושלים כשהיא מחזיקה את בנה בידיה. אירוע זה היה אמור להדליק נורות אזהרה אדומות במערכת הרווחה, אך למרות זאת ליאם הושאר בידיה במקום להעביר אותו לאביו. ביוני 2025 איתי שמאי בן ה-13 נרצח על פי החשד על ידי אמו ולאחר מכן התאבדה. במרץ 2024 נעצרה קוראל שוורצבלט מבאר שבע בחשד לרצח בנה הפעוט לאחר שלכאורה הרעיבה אותו למוות. במאי 2023 תינוק נרצח על ידי אמו שלאחר מכן שמה קץ לחייה.

בכל המקרים הללו, הדפוס חוזר: נשים רוצחות זוכות לטיפול רחמני גם בציבוריות גם אם שלחה יד בנפשה, המתבסס על טיעוני חוסר שפיות, דיכאון או מצוקה נפשית.

האם ניתן להעלות על הדעת שגבר או אב שיהרוג את ילדיו יזכה לאותה הבנה חברתית ומשפטית? התשובה ברורה: לא.

מציאות ממוגדרת אותה דקירה כותרת אחרת

אולם מעבר לנתונים הקשים, השאלה המטרידה ביותר נוגעת ליחס המקל נגד נשים אלימות, בתקשורת ובמערכת המשפט בתופעה זו. כאשר אנו בוחנים את השיח הציבורי סביב מקרי האלימות של הגננות, מתגלה דפוס מדאיג של חיפוש הצדקות, הסברים ו"נסיבות מקלות". התקשורת מיהרה לחפש סיבות: עומס עבודה כבד, לחץ פסיכולוגי, מחסור בכוח אדם, תנאי עבודה קשים. כאילו שכל אלה יכולים להצדיק, ולו במעט, את ההתעללות השיטתית בפעוטות חסרי ישע.

בעוד שגבר הפוגע בילדים זוכה ובצדק באופן מיידי לגינוי נחרץ וללא הסתייגויות, נשים פוגעות זוכות לטיפול רחמני יותר שכולל חיפוש אחר נסיבות מסביבות ומקלות.

הציבור, התקשורת ואף מערכת המשפט נוטים לייחס את מעשיהן של נשים פוגעות לגורמים חיצוניים – כאילו שאין להן בחירה אמיתית במעשיהן.

דפוס זה של חמלה מוגזמת נובע מסטריאוטיפ חברתי עמוק השורש שרואה בנשים "מטפלות טבעיות" שפועלות מתוך אינסטינקט של הגנה וטיפוח. כאשר נשים חורגות מהתפקיד החברתי המצופה מהן ופוגעות בילדים, החברה מתקשה להתמודד עם הדיסוננס הקוגניטיבי הנוצר.

התגובה הטבעית היא לחפש הסברים חיצוניים שיבהירו כיצד "נשים טובות" הפכו לפוגעות, במקום להכיר בעובדה שגם נשים עלולות להיות אלימות ואכזריות בדיוק כמו גברים. וכל זאת, עוד לפני הדיון על השפעת האג'נדה הפמיניסטית על תהליכים בחברה.

הכשל המערכתי מעמיק עוד יותר כאשר אנו בוחנים את הטיפול המעשי בתופעה. במקרים רבים, הענישה מקלה משמעותית מהמתחם הקבוע בחוק, והפרקליטות נוטה להגיע להסדרי טיעון מקלים אף במקרים של מאות פגיעות מתועדות.

התוצאות הטרגיות של חמלה מוגזמת זו באות לידי ביטוי לא רק במקרים הקיצוניים שזוכים לחשיפה תקשורתית, אלא בסבל השותק של אלפי ילדים שחיים באימה מתמדת בגני הילדים שלהם.

בשנת הלימודים הנוכחית התקבלו 2,129 פניות בעמותת "מטה המאבק למען הילדים" בין ספטמבר לדצמבר 2024 בלבד המעידות יותר מכל על אובדן האמון.

ההשלכות כוללות נזק מתמשך להתפתחותם הרגשית והקוגניטיבית של הילדים, אובדן אמון , ועלויות כלכליות כבדות למשפחות הנאלצות לספק טיפול נפשי לקטינים ולחפש חלופות חינוכיות.

השאלה המרכזית שעולה מניתוח זה אינה האם הענישה שניתנה לגננות מפתח תקווה צודקת או לא – שכן מעשיהן היו מזעזעים וראויים לענישה חמורה יותר.

השאלה היא האם החברה הישראלית מוכנה להתמודד עם האמת הקשה שגם נשים עלולות להיות פוגעות אכזריות, ולטפל בהן באותה נחישות ובאותה חוסר סובלנות שהיא מפגינה כלפי גברים פוגעים.

הדרך לשינוי חייבת להתחיל בהכרה בכך שאלימות היא אלימות, ללא קשר למגדר המבצע אותה. על החברה הישראלית להפסיק לחפש הצדקות והסברים כאשר מדובר בנשים פוגעות, ולהתייחס אליהן באותה רצינות ובאותה קשיחות שהיא מפגינה כלפי גברים פוגעים. רק כך ניתן יהיה להגן באמת על הילדים החסרי ישע שמופקדים בידי המערכת החינוכית.

הילדים הישראליים זכאים להגנה שוויונית מפני אלימות, ללא קשר למגדר הפוגע. הגיע הזמן שהחברה הישראלית תפסיק להסתתר מאחורי סטריאוטיפים מגדריים מיושנים ותתמודד עם האמת: המגיפה של אלימות נשים בגני ילדים אינה תוצר של "נסיבות קשות" או "לחץ מקצועי" – היא תוצר של כשל מערכתי בטיפול בנשים פוגעות.

עד שלא נשנה את השיח הציבורי ונתחיל לראות בנשים אלימות מה שהן באמת – פוגעות שיש לעצור אותן ולהרחיק אותן מילדים – המחזור הטרגי הזה ימשיך להשתלשל, ועוד ילדים רבים ישלמו את המחיר.

אבות למען צדק קוראים לשינוי יסודי בגישה החברתית והמשפטית כלפי נשים פוגעות.

הענישה חייבת להיות שוויונית, המניעה חייבת להיות יעילה, והשיח הציבורי חייב להפסיק לחפש תירוצים להתנהגות בלתי מתקבלת על הדעת.

רק כך נוכל להבטיח שילדינו יהיו מוגנים באמת, ללא קשר למגדר מי שאמור לדאוג להם.

אבות למען צדק

מורה בן 40 ברומן לוהט עם תלמידה בת 15

האירוע בנמל התעופה בהאנוי, שבו נראתה בריג'יט מקרון נותנת סטירה לבעלה הנשיא, עורר תגובות צחוק ברשתות החברתיות, אולם הסטירה פתחה צוהר לסיפור האמיתי.

עמנואל מקרון היה בן 15 כאשר התחילה מערכת היחסים עם בריג'יט, שהייתה אז בת 40, המורה שלו לספרות, ונשואה עם שלושה ילדים.

זה לא סיפור אהבה רומנטי – זוהי מערכת יחסים שהתחילה בין בוגר לקטין, בין אישה מורה להיסטוריה לתלמיד.

השאלה שאף אחד לא שואל

בואו נעצור ונשאל: מה היה קורה אם המגדרים היו הפוכים? אם גבר בן 40, מורה, היה מתחיל מערכת יחסים עם תלמידה בת 15? התשובה ברורה: הוא היה נחשב לפוגע מין, היה עומד לדין פלילי, והוא בוודאי לא היה נבחר לנשיא.

אבל כאשר המבוגרת היא אישה והקטין הוא נער – הסיפור הופך ל"רומן פריזאי", "אהבה שניצחה את הכל", או "סיפור אהבה יוצא דופן".

הסטנדרט הכפול הזה אינו מקרי. הוא משקף הטיות מגדריות עמוקות שטמונות ברעיון שנערים "נהנים" ממערכות יחסים עם נשים מבוגרות, שנערים "לא יכולים להיפגע" מבחינה מינית, ושקיים זלזול ביכולת הפגיעה הרגשית של נערים.

החברה שלנו מטפלת במערכות יחסים כאלה באופן שונה בהתאם למגדר: כאשר הגבר הוא המבוגר, הדבר נתפס כניצול ופגיעה, מוגדר כעבירה פלילית וזוכה לגינוי חברתי נרחב.

כאשר האישה היא המבוגרת, הדבר נתפס כ"התבגרות מוקדמת" של הנער, מוגדר כ"רומן" או "אהבה", וזוכה לסובלנות ואף להערצה.

המחקר הישראלי שמפריך את המיתוסים

מחקר מזעזע מאוניברסיטת חיפה: נערים נפגעים יותר מנערות – אז מדוע אנחנו עדיין מתייחסים אליהם כאל "לא פגיעים"?

מחקר שנערך על ידי פרופ' רחל לב-ויזל ופרופ' צבי איזיקוביץ' מאוניברסיטת חיפה חושף עובדה מזעזעת שמפריכה לחלוטין את ההנחות הללו:

נערים נפגעים יותר מנערות בכמעט כל סוגי הפגיעות. על פי הנתונים, פגיעה מינית פוגעת ב-19.5% מהנערים לעומת 17.9% מהנערות, פגיעה פיזית פוגעת ב-20.2% מהנערים לעומת 14.2% מהנערות, הכאות פיזיות פוגעות ב-20.8% מהנערים לעומת 15.5% מהנערות, והכאות רגשיות פוגעות ב-18.1% מהנערים לעומת 16.1% מהנערות.

מחקר אוניברסיטת חיפה: אלימות כלפי ילדים ובני נוער בישראל, בין שכיחות לדיווח גורמים מעודדים מול גורמים מעכבים דיווח.דו"ח מחקר למשרד החינוך. פרופ' רחל לב-ויזל; פרופ' צבי איזיקוביץ'.

נערים נפגעים יותר אלימות כלפי ילדים ובני נוער רחל לב-ויזל צבי איזיקוביץ

נתונים אלה מפריכים לחלוטין את המיתוס שנערות נפגעות יותר מנערים. המציאות הפוכה – נערים נמצאים בסיכון גבוה יותר לכל סוגי הפגיעות. כאשר נער בן 15 נכנס למערכת יחסים עם אישה בת 40 בעמדת סמכות, הוא נמצא בקבוצת הסיכון הגבוהה ביותר. המחקר מעיד שהסיכוי שלו להיפגע מינית, פיזית ורגשית גבוה יותר מזה של נערה באותו מצב. למרות זאת, החברה ממשיכה לראות במקרים כאלה "רומן" במקום ניצול.

המחיר הנסתר של ההתעלמות

מאחורי הסיפורים הרומנטיים מסתתרת מציאות מורכבת ומטרידה יותר. המחקר של אוניברסיטת חיפה מראה שנערים שחווים מערכות יחסים עם נשים מבוגרות משמעותית נמצאים בסיכון גבוה יותר לסבול מפגיעה מינית (19.5% מהנערים – השיעור הגבוה מכל הקבוצות), פגיעה פיזית (20.2% מהנערים), בעיות בפיתוח יחסים בריאים בבגרות, קשיים בהצבת גבולות במערכות יחסים עתידיות, חוסר אמון ביכולת לקבל החלטות עצמאיות, ונורמליזציה של אלימות נפשית או שליטה מוגזמת.

העובדה המזעזעת היא שנערים נפגעים יותר מנערות, אבל המקרים שלהם מקבלים פחות תשומת לב, פחות הכרה ופחות טיפול. נערים שחווים מערכות יחסים עם נשים מבוגרות משמעותית עלולים לסבול מבעיות בפיתוח יחסים בריאים בבגרות, קשיים בהצבת גבולות במערכות יחסים עתידיות, חוסר אמון ביכולת לקבל החלטות עצמאיות, ונורמליזציה של אלימות נפשית או שליטה מוגזמת.

מעבר לפוליטיקה

המקרה הצרפתי הוא לא סיפור פוליטי – הוא סיפור אנושי שמשקף דפוסים חברתיים רחבים יותר. בישראל, כמו במדינות אחרות, יש מקרים דומים שזוכים ליחס שונה בהתאם למגדר. עלינו לבחון את הדפוסים הללו בחברה שלנו: איך אנחנו מגיבים למקרים של מורים עם תלמידים? איך מערכת החינוך מטפלת במקרים כאלה? מה התמיכה הזמינה לנערים שחווים ניצול?

על החברה להבין כי נערים יכולים להיפגע באותה מידה כמו נערות, דפוסי שליטה שנוצרים בגיל צעיר משפיעים לכל החיים, והגנה על קטינים חייבת להיות שווה לכולם.

האירוע בהאנוי חשף את סיפורו של נער בן 15 אשר פגש אישה בת 40 בעמדת סמכות.

השאלה היא לא מה קרה באותו רגע במטוס – השאלה היא מה קרה באותו רגע בבית הספר לפני 30 שנה, ואיך זה משפיע עד היום.

עלינו להתחיל לראות מערכות יחסים כאלה בעין ביקורתית, להכיר בפגיעות האפשרית של נערים, ולהפסיק ליישם סטנדרטים כפולים בהתאם למגדר.

רק כך נוכל ליצור חברה שמגנה על כל הקטינים – ללא יוצא מן הכלל. המחקר של אוניברסיטת חיפה מראה בבירור שנערים זקוקים להגנה לא פחות מנערות – למעשה, הם זקוקים להגנה יותר. הגיע הזמן שהחברה תקשיב לעובדות ותפסיק להתעלם מהנתונים המדעיים לטובת מיתוסים מגדריים מיושנים.

אבות למען צדק.

פיליסייד: איתי שמאי הוא הנער בן ה-13 שעל פי החשד נרצח על ידי אימו

החקירה סביב מותם של אביה דרור שמאי ובנה, איתי בן ה-13, שנמצאו ללא רוח חיים ביום ראשון האחרון בדירתם שבמודיעין, נמשכת.

אביה דרור שמאי היא האם שלפי החשד רצחה את בנה איתי שמאי ז"ל בן ה-13 ולאחר מכן התאבדה.

קרדיט: אתר וואלה. , קרדיט: ice

בחודש מרץ 2024, פורסם מעצרה של קוראל שוורצבלט מבאר-שבע; אם החשודה ברצח בנה הפעוט לאחר שלכאורה הרעיבה אותו למוות

ביולי 2024 נחשף הציבור לרצח המחריד של ליאם הס איצקוביץ' ז"ל, בן ה-6, הרוצחת אימו סיגל יאנה איצקוביץ' אשר נמצאה לא כשירה לעמוד לדין.

בחודש מאי 2023, התינוק בוריס אלטמן לא זכה לחגוג יום הולדת שנה. האבא ארתור חזר הביתה ממשמרת לילה לביתו בקרית אליעזר מהעבודה, ומצא את אשתו מריאנה (28) והתינוק בוריס ללא רוח חיים.

בחודש פברואר 2018, רצחה האם בת ה-27 בדם קר את בנה הפעוט כבן 3 ו-9 חודשים,הטביעה אותו באמבטיה בביתם, לאחר שמילאה את האמבטיה והחזיקה את ראשו מתחת לפני המים למשך 2-3 דקות". בית המשפט קבע כי האם תישלח לאשפוז לתקופה של עד 25 שנה, לאחר שזוכתה מחמת אי-שפיות.

בחודש אפריל 2018, במלון מי עמי באשדוד אם הטביעה את בנה בן 5 שבועות בג'קוזי לפחות 4 פעמים לדבריה חוותה ״חיזיון אלוהי.בית המשפט המחוזי בבאר שבע הרשיע את האם ברצח וקיבל את עמדת הפרקליטות ופסק כי האם מאשדוד שהטביעה את תינוקה למוות שעברה תישלח לאשפוז פסיכיאטרי לתקופה של עד 25 שנה. משפחתה של האם ערערו לבית המשפט העליון בבקשה לזכות אותה מאשמת רצח, בית המשפט נעתר לערר וזיכה את הרוצחת מהרשעה ברצח.

בחודש ינואר 2017, אם בשנות ה-40 לחייה מהעיר עכו, נמצאה מתה ברחוב בעיר לאחר שקפצה מגובה רב, לאחר שרצחה את בנה בן חמש שגופתו נמצאה בדירת מגורים עם סימני אלימות.

בחודש ינואר 2017 , אם מירושלים בת 36 רצחה את בנותיה בגילאים 11, 9, 4 ו-11 חודשים, לאחר מכן שמה קץ לחייה בתלייה.

ספטמבר 2013, קרינה בריל בת 38, שיספה את גרונם של איגור בן השבע ומירה בת החמש, ולאחר מכן ביצעה וידוא הריגה ודקרה אותם שוב ושוב. אחותה ניסתה לעצור את הרצח הכפול המחריד, היא המשיכה ודקרה אותם, כדי לוודא הריגה.

בחודש ספטמבר 2012, אחלאס אל-ערג'אן, תושבת רהט שהורשעה ברצח שלושה מילדיה. נגזרו עליה 12 שנות מאסר בלבד על רצח שלושה ילדים קטנים: עבד בן 7, מרים בת 5 ודלאל בת 4, ואף ניסתה לרצוח את בתה הרביעית.

בחודש ספטמבר 2010 השליכה אם בת 38 מתל-אביב את שני ילדיה הקטנים, בן 4 שנפצע במצב בינוני-קשה, ובת 6 שנפצעה במצב בינוני. מחלון ביתם שבקומה הרביעית ברחוב מעפילי אגוז שבדרום תל-אביב. למרבה המזל, הילדים שרדו את נסיון הרצח. הם הועברו לבית החולים איכילוב, שם השתפר מצבם והם שוחררו כעבור כמה שבועות. האם הואשמה כי ניסתה לרצוח את ילדיה.

בחודש נובמבר 2010, מיכל אלוני הודתה והורשעה ברצח בנותיה הקטנות, הודתה כי חנקה למוות באמצעות גרב את שתי בנותיה הקטנות נטלי ורוני בנות ה-6 ו-4 בדירתה ברעננה, בתחילה ניסה צוות ההגנה לטעון כי אלוני לא הייתה שפויה בעת ביצוע העבירה, אולם בית המשפט דחה את הטענה לאחר שחוות דעת של הפסיכיאטר המחוזי קבעה כי היא אחראית.

בחודש ספטמבר 2012, אחלאס אל-ערג'אן, תושבת רהט שהורשעה ברצח שלושה מילדיה. נגזרו עליה 12 שנות מאסר בלבד על רצח שלושה ילדים קטנים: עבד בן 7, מרים בת 5 ודלאל בת 4, ואף ניסתה לרצוח את בתה הרביעית.

בחודש ספטמבר 2010 השליכה אם בת 38 מתל-אביב את שני ילדיה הקטנים, בן 4 שנפצע במצב בינוני-קשה, ובת 6 שנפצעה במצב בינוני. מחלון ביתם שבקומה הרביעית ברחוב מעפילי אגוז שבדרום תל-אביב. למרבה המזל, הילדים שרדו את נסיון הרצח. הם הועברו לבית החולים איכילוב, שם השתפר מצבם והם שוחררו כעבור כמה שבועות. האם הואשמה כי ניסתה לרצוח את ילדיה.

בחודש אוגוסט 2008, אולגה בוריסוב רצחה את בנה אלון בן הארבע לחוף הים בבת ים, שם השליכה אותו למים. הוא נמשה במצב אנוש ומת לאחר זמן קצר. במסגרת הסדר טיעון, הורשעה בוריסוב בהריגה ונידונה לשמונה שנות מאסר.השופטים כתבו בגזר הדין: "הילד היה זכאי לגדול, דמו זועק מן הים".

בחודש ספטמבר 2008, רגינה קרצ'קוב מתל אביב הטביעה למוות את בנה מיכאל בן הארבע בתוך גיגית.. בכתב האישום שהוגש נגדה בגין רצח נכתב כי מיכאל הקטן ניסה להתנגד לאחיזתה, אולם היא לא הרפתה עד אשר חדל לנוע. אז התקשרה למוקד המשטרתי ולחשה למוקדנית: "הרגתי את הבן שלי". רגינה קרצ'קוב הורשעה בהסדר טיעון ונידונה ל-12 שנות מאסר.

גלית אמזלג רצחה את בנה בשנת 2008 ונמצאה "לא כשירה לעמוד לדין".

מירב אדרי רצחה את תינוקה בשנת 2000 ולא נמצא דיווח על אחריתה המשפטית.

עוואד נג'אח רצחה את תינוקה בשנת 2000 וכנראה לא הועמדה לדין ברצח.

בחודש מאי 2001 נידונה אם מקריית-מוצקין ל-12 שנות מאסר, לאחר שהשליכה את תינוקה – רק בן ארבעה חודשים וחצי – מחלון ביתם. בעדותה בבית המשפט אמרה האם, כי הרגישה חסרת אונים וביקשה לנקום בבעלה ובמשפחתה באמצעות הריגת ילדה.

מרץ 1992, מרינה דוידוביץ, אמא, אחות בבית חולים במקצועה, הטביעה באמבטיה את שתי בנותיה – נעמה בת השבע וחצי וליטל בת השלוש וחצי בחדר האמבטיה בביתם שבכרמיאל. לאחר מכן המתינה שאמה תגיע לדירה, יחד הן סידרו את הבית, הלבישו את הילדות ורק כשאחותו של הבעל הגיעה הביתה התקשרו למשטרה. בית המשפט קבע שהיא לא הייתה שפויה – ושלח אותה לאשפוז פסיכיאטרי. בשנת 2005 קבעה ועדה פסיכיאטרית שאין סיבה להמשיך באשפוז – והיא שוחררה.

בשנת 1990, תקווה רוזנבאום רצחה תינוק ונדונה לשלוש וחצי שנות מאסר, ושוחררה פרק זמן קצר לאחר שהחלה לרצות את עונשה.

מחקרו של ניצב משנה בדימוס אבי דוידוביץ (2018)פיליסייד (Filicide), חשף לראשונה את ההיקף האמיתי של תופעת רצח ילדים בידי הוריהם ואת הפערים המשמעותיים בין המציאות לבין הנתונים הרשמיים ולענישה שכמעט ואינה קיימת כאשר הרוצחת היא אישה. למחקר המלא של אבי דבידוביץ' – לחץ כאן.

בשנים 1990-2017 אותרו 217 מקרי פיליסייד בישראל, ממוצע של 8.3 מקרים בשנה, 65% מהמקרים בוצעו על ידי אמהות, 35% מהמקרים בוצעו על ידי אבות.

והחלק המעיד על אפליה באכיפה: 141 נשים רוצחות ואמהות שוחררו ללא משפט.

אבות למען צדק.