ליאם איצקוביץ' היה ילד בן שש, עם חיוך מקסים ועתיד שלם לפניו. הוא אהב לשחק, לצחוק, ללמוד. כל זה נגדע באכזריות בידי מי שהייתה אמורה להגן עליו יותר מכל – אמו.
שלושה פסיכיאטרים קבעו כי סיגל יאנה איצקוביץ' אינה אחראית למעשיה, עולה השאלה הכואבת – היכן הצדק עבור ליאם?
הקביעה כי רוצח אינו אחראי למעשיו מעוררת תחושות קשות, במיוחד כשמדובר ברצח ילד. המערכת המשפטית, שאמורה לייצג את האינטרס הציבורי ואת הצדק עבור הקורבן,
מוצאת את עצמה במצב מורכב: כיצד להתמודד עם פשע נורא שבוצע על ידי אדם שאינו שפוי?
רצח ילדים בידי הוריהם, המכונה "פיליסייד", הוא תופעה טראגית המתרחשת בכל העולם. מחקרים מראים כי במקרים רבים, הרוצחים סובלים מהפרעות נפשיות חמורות, דיכאון פוסט-לידתי קשה, או מחלות נפש אחרות.
בישראל, בעשור האחרון נרשמו עשרות מקרים של רצח ילדים בידי הוריהם, כשבחלק מהמקרים הרוצחים נמצאו בלתי שפויים.
כשנקבע כי רוצח אינו אחראי למעשיו, המשמעות היא שהוא יאושפז בכפייה במוסד פסיכיאטרי במקום להיכלא.
עבור משפחת הקורבן ורבים בציבור, זו תוצאה שקשה להשלים איתה. הפער בין הצורך בענישה לבין ההכרה במצבו הנפשי של הרוצח יוצר תחושה של היעדר צדק.
מותו של ליאם מחייב אותנו להתמודד עם שאלות קשות על האופן בו החברה מטפלת בהורים הסובלים ממחלות נפש. בעוד שהטיפול המשפטי באמו מתמקד במצבה הנפשי, אסור לנו לשכוח את הקורבן האמיתי – ילד קטן שחייו נגדעו באיבם.
במחקר פיליסייד היחיד שבוצע בישראל אומתו 158 מקרים בהם האמא רצחה את הילד (במספר מקרים מדובר ביותר מנרצח אחד) .
אלימות נשים בישראל 